החלטה בתיק ע"א 9555/02

השופט ס' ג'ובראן:

            לפנינו ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ו' אלשייך) בפש"ר 1553/00, בבש"א 10863/02, בש"א 12016/02, בש"א 12036/03, מיום 5.9.02, בה נקבע, כי יש להורות על אישור ההסדר שבין אגודת "ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ" (להלן: האגודה או ברית פיקוח) לבין נושיה, לאחר שאושר, ברובו, באסיפות הנושים לסוגיהם. כמו-כן, לפנינו עתירה (בג"ץ 7704/02) למתן צו על תנאי להורות על בטלות החלטת המפרק המפעיל שמונה לאגודה, הוא המשיב מס' 3 בעתירה והמשיב מספר 2 בערעור (להלן: המפרק המפעיל) מיום 13.2.02, לעניין גובה חוב האגודה לעותר; וכן על בטלות החלטת רשם האגודות השיתופיות, הוא המשיב מס' 2 בעתירה והמשיב מס' 3 בערעור (להלן: הרשם) מיום 21.8.02, בה אישר הרשם את עמדת המפרק המפעיל. המערערים והעותר הינם עובדי האגודה לשעבר. הערעור והעתירה נוגעים לאותה מסכת עובדתית וקשורים זה בזה ועל כן נדונו במאוחד.

העובדות הצריכות לעניין

            ברית פיקוח היא אגודה שיתופית שהוקמה בשנת 1934, סמוך לאחר פרסום פקודת האגודות השיתופיות, ואשר עיסוקה המרכזי הוא ביקורת חשבונות של חבריה ושל גופים הקשורים אליהם, והדרכתם בענייני הקואופרציה. באגודה מעל 1,200 חברים, ביניהם ניתן למנות את האגודות להתיישבות חקלאית וקהילתית על כל סוגיה - קיבוצים, מושבי עובדים, מושבים שיתופיים וישובים קהילתיים, לרבות תנועות ההתיישבות עצמן ותאגידים שבשליטתם של הקיבוצים והמושבים. כמו-כן חברות בה אגודות שיתופיות דוגמת אגודות לשיווק וארגוני קניות. חברי האגודה הנם למעשה לקוחותיה, כאשר האגודה מספקת להם שירותי ביקורת וראיית חשבונות והם משלמים לה בגינם. ביום 10.11.94, מינה רשם האגודות השיתופיות "מפרק מפעיל" לאגודה לאחר שנתן צו פירוק כנגד האגודה עקב מצבה הכלכלי הירוד ויחסי העבודה המעורערים ששררו בה. בעקבות החלטת המינוי, הוגשו לשר העבודה והרווחה, אשר מוסמך לדון בעניין מכוח סעיף 51 לפקודת האגודות השיתופיות, שני עררים על עצם תוקפו וחוקיותו של צו הפירוק: האחד מטעם ועד חברי האגודה יחד עם עובדים מסוימים והשני  מטעם המערער 1, שהינו עובד לשעבר של האגודה. הללו נידונו בפני היועץ המשפטי במשרד העבודה והרווחה, לו אצל שר העבודה את סמכותו לדון בנושא זה, ונדחו על-ידו.

            כנגד ההחלטה על דחיית ערעורו של המערער 1, הגיש האחרון עתירה לבית-משפט זה (בג"ץ 1409/98), אשר בסופו של דבר נמחקה, ובמסגרתה בית-משפט זה חיווה דעתו במפורש, כי אין להתערב בהחלטה והמתנגדים נשלחו להליך בפני רשם האגודות השיתופיות בנוגע לשאלת כיסוי חובות האגודה. הליך זה נפתח, אך טרם הסתיים עת אושר הסדר הנושים של האגודה על-ידי בית-המשפט המחוזי, כאמור.

            בין לבין הוגשו מספר עתירות לבית-משפט זה (בג"ץ 1433/01 ו- דנג"ץ 5188/01),  שעניינן נוגע לשאלת חבות חברי האגודה בחובותיה וסמכותו של עוזר רשם האגודות השיתופיות לדון בשאלה זו. בית-משפט זה דחה את העתירות בקובעו, כי הן מוקדמות מדי. בשנים 1995-1996 הוגשו לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו תביעות על-ידי המערערים ועובדים נוספים כנגד האגודה, אולם עקב דחיית הערעור על מתן צו הפירוק, נענתה בקשתו של המפרק המפעיל לעיכוב ההליכים. על החלטת עיכוב הליכים זו, הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. גם ערעור זה טרם הוכרע. בחודש יולי 2000, הגיש המפרק המפעיל לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לאישור הסדר נושים (פש"ר 1553/00). בבסיס הצעת ההסדר עמד העיקרון, לפיו האגודה, הפועלת כעסק חי במהלך כל תקופת הפירוק, תמשיך את פעילותה כ"עסק חי" תוך יציאה מן הפירוק וזאת במסגרת ההסדר, בו יינתן פתרון לכלל טענות החוב של הנושים לסוגיהם השונים. בעקבות בקשות שהגישו מספר עובדים לשעבר, אשר טענו כי יש לברר מספר טענות מקדמיות בטרם עריכת האסיפות, נדחה אישורו של ההסדר. בקיץ 2002, לאחר שמונה שנים בהן הייתה האגודה בהליך פירוק, הגיש המפרק המפעיל לבית-המשפט המחוזי הצעה מעודכנת להפעלת האגודה כעסק חי, תוך יציאה מן הפירוק והסדר עם הנושים (בש"א 10863/02). זוהי ההצעה הרלוואנטית לענייננו.

            הצעת ההסדר עוסקת בהסדרת חובותיה של האגודה כלפי חמש קבוצות של נושים: א. נושים בדין קדימה; ב. נושים רגילים (לא מובטחים); ג. עובדים שהעסקתם נמשכת גם בעת ההסדר; ד. עובדים שהעסקתם הופסקה ושאינם מועסקים באגודה במועד ההסדר; ה. חברי האגודה, שהינם כאמור לקוחותיה. בהסדר נקבעו, בין היתר, העקרונות הבאים: לגבי חברי האגודה נקבע, כי החוב שהאגודה חבה להם ישולם רק לאחר שיפרע מלוא החוב לנושים האחרים וזאת בדרך של הנחות מחזור שינתנו החל משנת 2008. כן נקבע, כי עם אישורו של ההסדר, יבוטלו כל התביעות והטענות של מי מנושי האגודה כנגד האגודה ו/או כנגד כל גורם אחר בגין חוב שחבה האגודה למי מנושיה, לרבות ויתור על הטענה, לפיה חבים חברי האגודה בחובותיה. לגבי העובדים נקבע, כי לכל אחד ממאה ושישים העובדים שהועסקו באגודה לפני מתן צו הפירוק, יחושבו סכומי החוב העומדים לזכותו והמורכבים מרכיבי חוב שכר שהוגדרו ומחישוב פיצויים מוגדלים ל-160%. לעניין תשלום הדיבידנד חולקו העובדים לשתי קבוצות משנה. האחת, עובדים שהעסקתם הופסקה או תופסק שלא בדרך של יציאה לפנסיה - שיהיו זכאים לפיצויים בשיעור של 160%. השנייה, עובדים שיצאו ו/או ייצאו לפנסיה - שיהיו זכאים להשלמת קופות ל-100%. יצוין, כי מחצית מעלויות ההסדר לעובדים תשולם מתוך עודפים עתידיים שתיצור האגודה בפעילותה העתידית. הצעת ההסדר הובאה בפני אסיפות הנושים להצבעה. תוצאות ההצבעה היו כדלקמן: בקרב הנושים הרגילים אושר ההסדר המוצע ברוב של 89% מערך הנשייה המיוצג בהצבעה. העובדים שהעסקתם הופסקה ועובדים המועסקים בהווה הצביעו יחד באותה אסיפה. תוצאות ההצבעה היו כדלקמן: השתתפו 141 עובדים. 124 עובדים תמכו בהצעת ההסדר, 1 נפסל ו-16 עובדים התנגדו. בהתאם להכרעת המפרק בתביעות החוב של העובדים, סכום הנשייה של העובדים התומכים מהווה 87.6% מערך הנשייה המיוצג בהצבעה. לטענת באת-כוחם של העובדים התומכים בהסדר, איחוד הקבוצות לצורך ההצבעה נבע מתוך כך שצו הפירוק משמעו ממילא הפסקת עבודתם של כלל המועסקים באגודה ומשום שההסדר שהציע המפרק משווה את תנאי המועסקים לאלה שעבודתם הופסקה. חשוב לציין, כי בית-המשפט המחוזי קבע, כי היה ושתי הקבוצות תסווגנה לחוד, יקטן אחוז התמיכה בקרב הבלתי מועסקים לכ-78%. בקרב חברי האגודה, המהווים קבוצת נושים בפני עצמה, אושר ההסדר ברוב מוחלט.

בית-המשפט המחוזי

            בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ו' אלשייך) אישר, ביום 5.9.02, את תוצאות ההצבעה באסיפות והורה על ביצוע הסדר הנושים ועל פריסתו במתווה המוצע בבקשה העיקרית. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין כל מקום לדון בטענות מתנגדי אישור ההסדר הנוגעות לעצם החלטת הפירוק והדרך בה נוהל הפירוק. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום לעכב את אישור ההסדר עד להכרעה במחלוקות המשפטיות והעובדתיות הנדונות בערכאות אחרות.

            מן האמור לעיל עולה, כי הסוגיות היחידות אליהן נדרש בית-המשפט המחוזי נגעו לאישור הסדר הנושים עצמו ולעניין זה החיל בית-המשפט את ההלכה לפיה משאישרו הנושים את ההסדר ברוב גדול, לא ימהר בית-המשפט להפעיל את סמכותו ולהתערב בהחלטתם. ואכן, לאחר שבחן את כל טענותיהם הרלוואנטיות של המערערים, אישר בית-המשפט המחוזי את ההסדר.

            על החלטתו של בית-המשפט המחוזי לאשר את ההסדר, מערערים כעת מספר עובדי האגודה לשעבר, אשר פוטרו לפני או בסמוך לאחר מתן צו הפירוק, כאמור. כמו-כן, המערער 1 עתר, ביום 9.9.02, לבית-משפט זה (בג"ץ 7704/02) כנגד החלטת המפרק המפעיל מיום 13.2.02, לעניין גובה החוב של האגודה כלפיו וכנגד החלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 21.8.02, בה אישר את עמדת המפרק המפעיל.

עיקר טענות הצדדים

            לפנינו, טוענים המערערים כנגד אישור ההסדר ומבקשים לבטלו מהטעמים העיקריים הבאים:

            טענת סף של המערערים היא, כי היה על בית-המשפט המחוזי לדון בסוגיית חבות חברי האגודה בחובותיה כתנאי מקדמי לדיון בהסדר, או לחלופין לעכב את הדיון בהסדר עד שתתקבל החלטה חלוטה בסוגיה זו. לטענתם, חברי האגודה חבים בחובותיה ועל כן יכולתה לעמוד בכל הוצאה היא בלתי מוגבלת, על כן אין צורך בהליכי הסדר או פשרה בין האגודה לבין נושיה. לטענתם, כל עוד חברי האגודה מעוניינים לקבל את שירותיה ולממן את עלותם, זו לא תהיה בקשיים ואם לא כך הם פני הדברים - דינה פירוק.

            לגופו של עניין טוענים המערערים, וזו טענתם העיקרית, כי שלושים העובדים אשר עבודתם הופסקה לפני או סמוך לאחר מינוי המפרק המפעיל (להלן: קבוצת השלושים) הינם קבוצה בעלת מכנה משותף ואינטרסים השונים מאלו של מאה ושלושים העובדים, שהעסקתם נמשכה, ועל כן לא היה מקום לקבצם כקבוצת נושים אחת לצורך אישור ההסדר. לפיכך, אין לטענתם להתחשב בתוצאות ההצבעה שהתקיימה ושלכאורה הסתכמה ברוב המחזיק למעלה מ- 75% מערך הנשייה המיוצג בהצבעה התומכים באישור ההסדר. לסברתם, הדין הוא, שאין לכלול באסיפת נושים קבוצות ובעלי אינטרסים נוגדים אפילו כולם נמנו עם עובדיה של האגודה לפני תחילתו של ההליך הקולקטיבי. לדעתם היה מקום לקרוא לאסיפות נושים נפרדות לעובדים שהעסקתם נמשכה ועובדים שהעסקתם הופסקה לפני או סמוך למינוי המפרק המפעיל. כמו-כן טוענים הם, כי אילו התקיימו אסיפות נושים נפרדות כאמור, כי אז לא היה מתגבש הרוב הנדרש של המצביעים, המחזיקים למעלה מ-75% מערך הנשייה באסיפה של קבוצת השלושים, כך שההסדר לא היה מאושר. עוד טוענים המערערים, כי בהכרעות החוב פעל המפרק המפעיל תוך נטילת סמכות שלא כדין, קריאת תיגר על החוק ואי כיבוד ערכאות אחרות תוך יצירת אפליה אסורה ופסולה בין המערערים לבין עובדים שהעסקתם לא הופסקה. לטענת המערערים, יש לאבחן בין "מפרק" לבין "מפרק מפעיל". בענייננו, מונה על-ידי רשם האגודות השיתופיות מפרק מפעיל לאגודה, שהוטל עליו לפעול לשימור פעילות האגודה. לטענתם, פירוק מפעיל, אם כן, אינו מביא להפסקת יחסי העבודה, ועל כן שכר העבודה ופיצויי הפיטורין של מפוטרי האגודה לא התיישנו, צברו וימשיכו לצבור פיצויי הלנה עד ליום תשלומם בפועל. עוד טוענים המערערים, כי טעה בית-המשפט משקבע, כי חל הכלל של "סופיות הדיון והשתק פלוגתא" על הטענות בדבר חוקיות הליך הפירוק ומינוי המפרק וכן לעניין ניהול הליכי הפירוק באופן של הבראת האגודה להבדיל מחיסולה.

            מנגד טוענים המשיבים, כי אין לאבחן בין העובדים שעבודתם נמשכה באגודה לאלה שעבודתם הופסקה. לטענתם, אין כל מקום להתייחס לאינטרס המשך התעסוקה כאינטרס רלוואנטי לסיווג קבוצה. לדבריהם, מדובר באינטרס חיצוני לנשייה. כן טוענים הם, כי גם לו הייתה מתקבלת טענה מעין זו, הרי בנסיבות ההסדר דנן גם לעובדים שאינם מועסקים באגודה אינטרס מובהק בהמשך פעילותה. באותו עניין, מוסיפים המשיבים וטוענים, כי גם לו הייתה מתקבלת גישת המערערים במלואה, הרי האבחון שמציעים המערערים בין הקבוצות מבוסס, בסופו של דבר, על אדישות להמשך פעילותה של האגודה כעסק חי. המועד הנכון לבחינת אותה אדישות אינו מועד הפירוק, אלא המועד בו עמדה בפני הנושים הצעת ההסדר להצבעה ועל כן, ניתן לכל היותר לסווג את העובדים לשתי קבוצות. האחת, היא קבוצת העובדים שהיו מועסקים באגודה בעת ההצבעה והשנייה, קבוצת העובדים שלא היו מועסקים בעת ההצבעה (קבוצה רחבה יותר מקבוצת השלושים, אשר כוללת רק את המפוטרים בסמוך למתן צו הפירוק). במקרה דנן וכפי שצוין בבירור בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הרי לפי חלוקה זו ישנו רוב המחזיק מעל 75% מערך הנשייה לתומכי ההסדר בכל אחת מן הקבוצות. לטענתם, קבוצת השלושים אינה קבוצה רלוואנטית, שכן לא ניתן לאתר אבחנה כלשהי בתוך קבוצת העובדים שהעסקתם הופסקה על פי תיחום שרירותי של מועד כלשהו שחלף לאחר הפירוק. למעשה, טוענים המשיבים, הטענה לזכותם של המערערים לקבל פיצויי הלנת שכר היא הטענה האמיתית העומדת בבסיס הערעור דנן, אלא שטענה זו אינה משותפת לכלל חברי קבוצת ה-30, ואין בה כדי להפכם לקבוצה נפרדת. לא זו אף זו, טוענים המשיבים, כי המערערים כלל לא זכאים לפיצויי ההלנה הנטענים. כמו-כן, טוענים המשיבים, כי במסגרת הסדר הנושים נקבעה נוסחה לחישוב הסכומים שישולמו לעובדים. נוסחה זו אינה מתבססת על הכרעות המפרק בהוכחות החוב, אלא קובעת רשימת רכיבים שיובאו בחשבון לצורך קביעת חובה של האגודה לכל אחד מעובדיה ולכן, אישורו של הסדר הנושים הפך את הוכחות החוב ואת הכרעת המפרק בהן, לחסרות נפקות מעשית, כך שאין טעם לדון בטענות שמעלים המערערים לגבי הכרעת המפרק בהוכחות החוב. עוד טוענים המשיבים, כי אין מקום לטענה בדבר האבחנה בין פירוק לפירוק מפעיל, שכן הדין בישראל אינו מכיר באבחנה שכזו. לטענתם, צו הפירוק שהוצא לאגודה הינו צו פירוק לכל דבר והעובדה שהמפרק הוסמך להמשיך להפעיל את האגודה אין בה כדי לשנות את ההשלכות הנובעות ממנו. טענה אחרת אותה מעלים המשיבים הינה, כי מן הראוי היה לצרף לערעור זה את יתר נושי האגודה ולפחות את אלו אשר התייצבו בדיון בפני בית-המשפט המחוזי, על מנת לאפשר להם להביע את עמדתם וטענותיהם ביחס לאישור הסדר הנושים נשוא הערעור, שכן כל החלטה בערעור תשפיע על זכויותיהם. לטענת המשיבים, משמעות קבלת הערעור הינה מתן "זכות וטו" על ההסדר כולו למיעוט קטן של כ-12% מכלל עובדי האגודה וכי לביטולו של ההסדר משמעות דרמטית על עצם סיכויי שרידתה של האגודה וממילא על התשלומים לנושים השונים ובראש ובראשונה אותם עשרות רבות של עובדים, שתמכו בהסדר ומעוניינים בו. כן טוענים המשיבים, כי מאז שניתנה ההחלטה של בית-המשפט המחוזי, המאשרת את ההסדר, החלו הצדדים בביצועו ובוצעו פעולות שהן ככל הנראה בלתי הפיכות. הערעור, אם כן, לוקה, לטענתם, בשיהוי רב.

דיון

            בעניינינו מדובר בסוגיות שעיקרן פירוק אגודה שיתופית, וטובות ההלכות העוסקות  בפירוק חברות אף לענייננו. מדובר בהלכות המושתתות על עקרונות היפים לדיני תאגידים בכללותם ועל כן אין מניעה להחילם מכוח היקש גם על אגודה שיתופית (ראו ס' אוטולנגי, אגודות שיתופיות - דין ונוהל (כרך א', תשנ"ה - 1995), 55-56).

שיקום האגודה לעומת פירוקה